פסק-דין בתיק ע"פ 8309/03

השופט א' ריבלין:

העובדות

1.        כנגד המערער הוגש בבית משפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, המייחס לו מעורבות בשלושה אירועים פליליים שונים.

           באירוע הראשון, נצפה המערער על ידי מתנדב של המשמר האזרחי (להלן: המתנדב), בשעת לילה מאוחרת, כשהוא מטמין שקית חשודה מתחת לגלגל משאית חונה. המתנדב ניגש למערער וביקש ממנו להזדהות. בתגובה שלף המערער מתוך מכנסיו אקדח גנוב, דרך אותו וכיוון אותו לעבר המתנדב, כשהוא צועק: "קבל, יא בן זונה". המתנדב הצליח להימלט מן המערער אל מאחורי המשאית שלידה עמדו השניים, ואילו המערער ברח מן המקום. לאור האמור, יוחסו למערער באישום זה עבירות של ניסיון לרצח (עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, להלן: חוק העונשין), החזקת נשק (עבירה לפי סעיף 144(א) רישא וסיפא לחוק העונשין), החזקת רכוש חשוד כגנוב (עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין), והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין).

           באישום השני נטען, כי כשלושה שבועות לאחר הארוע המתואר, ניסה המערער לשדוד באיומי אקדח את בעליה של חנות תכשיטים, הנמצאת באחד המרכזים המסחריים בעיר מגוריו, וזאת בסמוך לשעה 8:15 בבוקר. השוד לא צלח הודות להתנגדותו של בעל החנות, והמערער נמלט מן המקום ברכב, שמספרו זוהה. אלא שבעקבות חקירת מקרה השוד, התפתח הארוע הנוסף, נשוא האישום השלישי: בירור שנערך במסוף המשטרה העלה כי הרכב הנמלט שייך לאבי המערער. לפיכך, נשלחו מספר שוטרים לביתו של המערער והמתינו לבואו. מכאן להשתלשלות הארועים המתוארת באישום השלישי.

           על פי אישום זה, הגיע המערער ברכב האמור בסמוך לשעה 09:00 לביתו, נכנס פנימה וכעבור דקות ספורות יצא מן הבית ונכנס לרכבו. השוטרים, שהתמקמו בעמדות תצפית שונות, ניגשו לעבר הרכב. אחד השוטרים, יבגני (להלן: יבגני), נכנס למושב שליד הנהג, צעק לעבר המערער "משטרה" ותפס את ידו, אך המערער נאבק בו והצליח לצאת מן הרכב. בשלב זה, כך על פי המתואר בכתב האישום, התקרב למערער שוטר אחר, אפרון (להלן: אפרון), וקרא לעברו "מייק, עצור, משטרה". המערער, בתגובה, שלף ממכנסיו את אקדחו, דרך אותו וכיוונו לעבר מרכז גופו של אפרון. או אז קפצו על המערער אפרון ושוטר נוסף, שמחי (להלן: שמחי) והחלו להיאבק עימו. במהלך המאבק לחץ המערער על הדק האקדח, אך לא נורתה ירייה. למקום הגיע גם השוטר אלון (להלן: אלון), ובסופו של דבר הצליחו השוטרים להפיל את המערער ארצה ולהוציא מידיו את האקדח. בגין מעורבותו הנטענת באירוע זה, יוחסו למערער עבירות של ניסיון לרצח (עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין), תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 274(1) ו-(2) לחוק העונשין) והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין). 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ, אליה הצטרפו בהסכמה כבוד השופטים י' פלפל ונ' הנדל) זיכה את המערער, לבקשת המדינה, מעבירת הניסיון לשוד מזוין שיוחסה לו באישום השני, אך הרשיעו בשאר האישומים.

           בית המשפט דן תחילה באישום השלישי, וזאת בשל סדר גילוי האירועים, כפי שיבואר להלן. התשתית העובדתית לאישום זה התבססה על עדויותיהם של השוטרים יבגני, אפרון, שמחי ואלון, שנכחו בזירת הארוע. השוטר יבגני, שהיה, כזכור, הראשון להיכנס לרכבו של המערער, תיאר את שראה לאחר שעלה בידי המערער להיחלץ מאחיזתו ולצאת מן הרכב: 

"...הוא התחיל להתרחק מהרכב... וברגע שהוא מתרחק, גם איך הוא התרחק, בצורה כזאת שהוא מכניס את הידיים לתוך המכנסיים (בחלק הקדמי). אחר כך ראיתי את אפרון... ברגע שהגיע אפרון והגיע עד אליו, אני מבחין שהוא מוציא אקדח..."

אפרון העיד על המשך האירועים כך:

"[המערער] הכניס את היד לכיוון המכנסיים, הוציא אקדח, צעקתי לשמחי 'יש לו אקדח, יש לו אקדח'...  ואז הוא פנה אלי, דרך את האקדח והרים את הידיים לכיוון שלי. אני קפצתי עליו, אחזתי בשתי ידיו והתחלנו במאבק. הצטרפו למאבק הזה שמחי ויבגני. האקדח נשמט מידיו ונפלנו כולנו על הריצפה... שמחי פרק אותו והוא אמר לי: 'אפרון, היה לו כדור בקנה'...".

כן העיד השוטר שמחי, שתיאר את האירוע מזווית ראייתו כדלקמן (הדגשות הוספו): 

"...כשהוא [המערער] יצא מהרכב, איך שהוא יצא מהרכב, הוא שלף את האקדח, הוא דרך אותו ואז הוא הסתובב לכיוון אפרון... אני כל הזמן הבחנתי שהיד שלו                                                                                       על ההדק והוא מנסה ללחוץ ותמיד חיכיתי לשמוע יריה כי אתה רואה שהוא מנסה ללחוץ ואתה רואה שהוא דרך את האקדח. את הדריכה גם ראיתי וגם שמענו את הדריכה... בשלב מסוים הפלנו אותו על הרצפה ואז תפסתי לו את היד עם האקדח, ואני כיוונתי את האקדח שלא יהיה לכיוון שלנו, הוצאתי לו את האקדח מהיד והלכתי, הוצאתי את המחסנית מהאקדח, דרכתי את האקדח כדי להוציא את הכדור מבית הקנה ויצא כדור מבית הקנה... ואז אמרתי לאפרון 'תראה, האקדח היה דרוך, יכולנו למות".

           המערער טען להגנתו כי לא ידע שהאנשים שהתנפלו עליו הם שוטרים, ואף לאחר שאלה זיהו עצמם כשוטרים, לא היתה לו כל סיבה להאמין לדבריהם. עוד טען המערער כי כלל לא היה בידיו אקדח בעת האירוע, כי האקדח הובא לזירה על ידי מאן דהוא, וכי הוא הופלל על ידי השוטרים בשל תלונה שהגישה אימו נגד שוטר שנתיים לפני כן.

3.        בית המשפט התרשם לשלילה מעדותו של המערער. המערער, כך נקבע, הותיר רושם של "...אדם שמנסה להתחכם עם העובדות, להסביר את הסתירות ולהתחמק משאלות קשות". ניסיונותיו של המערער ליישב בין גרסאותיו או להכניס בהן הגיון לא צלחו. נהפוך הוא: בית המשפט מצא כי המערער הוסיף בהסבריו שקרים נוספים על אלו המקוריים ולא ניתן היה למצוא בהם בכל הגיון פנימי.

           בית המשפט עמד על סתירות רבות שנתגלו בין הגרסאות שמסר המערער - הן באשר לנסיבות הרקע לאירוע והן באשר לעניינים הקשורים למהלך האירוע עצמו. בין השאר ציין בית המשפט סתירות בנוגע לשאלת זיהוי השוטרים ולשלב זיהויים; אופן יציאתו של המערער מן הרכב, לאחר שהשוטר שמחי נכנס אליו (בריחה או יציאה "בטבעיות"); מספר השוטרים עמם התעמת המערער במהלך האירוע; הסיבה להפללתו על ידי השוטרים; שעת יקיצתו בבוקר הארוע; משך הסיבוב אליו יצא באותו בוקר ועוד. המערער, כך נקבע בסיכומו של דבר, "השאיר רושם עלוב במיוחד, של אדם בלתי אמין לחלוטין". לאור האמור, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי אין ספק שהמערער שיקר הן במשטרה והן בבית המשפט, ולפיכך לא ניתן לבסס ממצאים על סמך דבריו.

           מאידך, מצא בית המשפט כי השוטרים שהעידו בפניו מסרו תיאור מדויק של האירוע והותירו רושם "מהימן, מקצועי ואמין". ככל שנתגלו בדבריהם סתירות - כך נקבע - ניתן לזקוף אותן לכך שמדובר היה בארוע קצר במיוחד, שנמשך דקות ספורות בלבד, כשההתרחשויות רודפות זו את זו בקצב מהיר וכשכל אחד מן השוטרים רואה את המתרחש מזווית אחרת ומשלב אחר. נמצא, איפוא, כי מדובר בסתירות קלות, בפרטים לא חשובים וביחס לנסיבות צדדיות של הארוע.

           בית המשפט ייחד דיון נפרד לטענה בדבר סתירה כביכול בגרסתו של השוטר שמחי: העובדה שהלה ראה את המערער דורך את אקדחו, לא הופיעה במזכר הראשון שרשם, אלא צוינה רק במזכר שני, מאוחר יותר, שרשם השוטר למחרת הארוע. בחקירתו הסביר שמחי כי מיד לאחר הארוע היה נרעש, נסער ובהלם, שכן, בלשונו: "כשהוצאתי את הכדור מהקנה הבנתי איזה מזל היה לי, שיכולתי למות כל רגע...". גם בעת עדותו בבית המשפט, כך הובהר, ניכרה ההתרגשות בקולו ובהתנהגותו של שמחי. בית המשפט קיבל את הסברו זה של שמחי, ופסק כי הגרסה המאוחרת, הכלולה במזכר השני, היא הנכונה. בית המשפט שוכנע כי כשרשם שמחי את המזכר המאוחר היה הוא נינוח ומרוכז יותר, כך שהשלים את אותם פרטים שנשמטו מזיכרונו עת שרשם את המזכר הראשון.